הכל בגלל הפטל, סיפור הכנה ללידה ראשונה

Updated: Aug 20

בהתחלה לא ידענו אם נזכה להיות יחד בלידה הזו או לא...

בעצם לא ידענו אם בכלל תהיה לידה או לידה קיסרית...

ההחלטה הייתה נתונה לשיקולים רפואיים, שקשורים לרקע רפואי, שלא ארחיב מפאת פרטיות היולדת, ברגע שקיבלנו אור ירוק ללידה התחלנו (בהתרגשות) תהליך ליווי ועבודה.

אני משתפת בתהליך כדי לתת לכן, ההריוניות, השראה, רעיונות, ואמונה שזה עובד!

הכנה נכונה יכולה לעזור לכל אחת שהלידה שלה תהיה יותר ויותר דומה לאיך שהיא רוצה שתראה ברמה הרוחנית, הרגשית והפיסית.


דבורה היתה לקראת לידה ראשונה, היא השתתפה בקורס הכנה ללידה פרטי בן 4 מפגשים אצל אחת המדריכות המוכרות יותר בתחום, מאד שמחתי בכך, ובכלל אני חושבת שלקראת לידה ראשונה כמה שיותר יותר טוב, אבל כמה שיותר ממה שטוב, ולא סתם... כי כמה שיותר ממה שלא טוב- רק יקטין את האשה והאמונה שלה בגופה ובתהליך, "מה שטוב" אני קוראת למידע אמין, מקיף, המוגש באופן חיובי- בתכלס הסטטיסטיקות הן מעוררות אמון ותקווה, ברוך השם, הידע הנגיש היום כל כך עשיר- רק צריך את צורת ההגשה הנכונה- לא סינון, הגשה... כדאי ללמוד מכמה כיוונים (עיוני, רגשי, מעשי, פיסי, מנטלי... גישות שונות, שיטות שונות, סיפורים) וגם אופני הגשה שונים כי כל אחת רוכשת מידע בצורה שונה, אז כן, קורס פרונטלי או דיגטלי, ספרים, וגם ליצור, לצייר, לכתוב, לשיר את ההכנה ללידה שלך... וכמובן שמפגשים אישים מצטיינם בהתאמת התוכן לכלי, ע"י מישהי שידה מצלחת בכך כמובן.

אז טוב, גלשתי, כהרגלי (גם המפגשים שלי כידוע לבעלי גולשים בד"כ חצי שעה לפחות אחרי מה שאמרתי...) אבל מה שבאתי להגיד זה שברוך השם בזכות הקורס שעשתה דבורה המושגים לא היו זרים לה, פתיחה, מחיקה, מוניטור, תנועתיות, תרגילים, נשימות- כבר שמעה, אז במפגש הראשון נפגשנו בזוג, ז"א הם בזוג, ואני איתם, בעלה אברך יקר (במקרה הוא גם יקר לבעלי אז בכלל שליחות...) ויחד שלושתנו עברנו על מושגים בסיסיים ומהלך הלידה- באופן מקיף יותר מאשר יסודי- והמטרה- שהבעל יהיה בעניינים, העיקר שיהיה רגוע, שידע שאצלו המח החושב יכול וצריך לעבוד (לפחות לסירוגין) ואצלה- מח קדמון, מח קדמון, מח קדמון.... תעשה כל מה שאתה יכול לעשות כדי לעזור לה להירגע, לשחרר, להרפות, וכמובן אל תגיד לה "את לא מרפה, תרפי! תשחררי! וכו'... תכיל כשצריך תסייע בהתמודדות, תהיה במקום (הרגשי) שהיא רוצה להיות בו.

שביחד יקבלו מושגים ויתחילו לדמיין, איך, מי מה... ומה אתה יכול לעשות שיעזור לי, איך נדע מתי לצאת ומי הוא זה שימדוד את הזמנים בין הצירים, אילו קולות, תנועות, פרצופים אני יכולה לעשות שיעזרו לי? ואיך אני יעשה אותם אם מביך לי ממך? (ועוד בשנה הראשונה) – אם תעודד אותי לכך, אם תעשה גם, אם נתאמן בבית מעכשיו... שנדבר יחד על מי שר החוץ ומי שר הפנים – איך מבקשים רצונות מהצוות ואיך מתמודדים אם אילוצים, איך נוסעים ועוד איכים ולמאים למינהם... זה יכול לקחת מפגש אחד או שניים האמת שאפשר גם יותר, אך שוב כאן היה גם קורס הכנה.

בסוף המפגש הראשון הבנו, יותר נכון הבנו יותר מה שכבר ידענו- יש פחד מהכאב, הוא קיים הוא נוכח, פחד מהלא נודע, והאם אעמוד בכך? איך העבר הרפואי שלי ישפיע על מהלך הלידה שלי ועל אופן ההתמודדות שלי, וכמה זה יכאב??

אמרנו שזה טוב, לעכל ביחיד ובזוג את כל החומר והמחשבות שעלו המפגש ולהגיע למפגש הבא עם התחושות והרגשות הקיימים למפגש הכנה רגשית.

במפגש ההכנה הרגשית דיברנו על "המחזקים" ו"המחלישים" שיש לכל אחת מאתנו, על מערכת אמונות תומכות ואיך מחליפים אמונות כוזבות באמונות תומכות, תרגלנו הרפיה, דבורה בנתה משפטים תומכים ומחזקים והחלה לאסוף לבנים לבניין האמונה בלידה הטובה והקלה שלה...

כמה זה יכאב? הוחלף ב "עם כל ציר ה' שולח את הכוחות לעבור אותו",

"אם אני לא יצליח לעבור את זה? אם אאבד שליטה?" הוחלף ב" אני אשיר לה' כל ציר, אני ישיר עם ה' כל ציר",

"כמה זמן זה יקח? ואם זה יהיה ארוך?" נענה ב" אני אהיה נוכחת ברגע, הווה ולא עתיד או עבר",

"מה לגבי הרקע הרפואי? אם זה יפגע ח"ו בבריאות שלי?" התשובה הפנימית היתה "אני אשה בריאה, יש לי אישורים רפואיים ממיטב הרופאים ללדת ואני כמו כל אשה ללא רקע רפואי"

העבודה אינה לקחת קולות וחששות ופשוט "לסתום להם את הפה" או להדחיק אותם... אדרבא, העבודה הזו מסתכלת לפחד בעניים, ובוחרת, בוחרת בקולות נוספים שנמצאים שם ואפשר לחזק אותם ו"לשלוף" אותם בכל עת שיעלו שאלות או מחשבות מחלישות... העבודה מתחילה בהרפיה, כי ההרפיה מביאה אותנו למקום נינוח, מחובר עמוק פנימה ונקי ממגננות, שם אנחנו מתחילות לשאול שאלות, קודם נכיר את הקולות המחזקים הבטוחים שלנו, אלו שהנוכחות שלהן לא מוטלת בספק, ואלו שהייתי רוצה שיהיו יותר חזקים, המהויות הפנימיות שאני רוצה לחוש בנפש במהלך הלידה- ללא קשר להתרחשות הפיסית תהיה אשר תהיה, אח"כ אנחנו פוגשות, מאותו מקום פנימי, את הספקות, החששות, וכל מה שעוד שם... ואנחנו מנסות לשמוע מה דבורה, במקרה הזה, עונה לדבורה, הרי יש לנו מלחמה בלתי פוסקת של קולות בראש וכולנו יודעות זאת, ספקות ובטחון, עצמות וחולשות... חלק מהמארג הנפלא שהוא אני, ושנזכה כולנו לאהוב את האני הזה... בכל אופן דבורה יצאה מהמפגש הזה מצויידת בהסתכלות מעצימה, אמנם עדיין זה היה כמו משקפיים שאפשר להרכיב או להסיר ולא ממש משהו בלתי נפרד ממנה, ומאידך אני מאמינה שאי אפשר להניח את האצבע על הדקה שבה האמונות שלנו משתנות, מתחלפות, מתחברות, זהו מסע...

מסע שהתחיל עוד לפני שדבורה הגיעה אלי, ואולי מילדות , המשיך בהכרה בהיריון וכל מה שזה מביא איתו, ברצון לעשות הכנה, במפגשי הקורס שהיתה, בתהליך העיבוד לבד או עם הבעל, לפעמים עם אמא... וכן הלאה... והתהליך של כל אחת שונה, אחר...

במפגש הבא דבורה כבר סיפרה על שירים שחשבה לשמוע, אמנם יש עדיין ספקות אבל ברמה אחרת לגמרי וידיעה שיהיה טוב. ונפגשנו לטיפול בשיטת איקווליבריו (ראי אתר של השיטה והרחבה אצלי באתר כי זה פשוט מ-ד-ה-י-ם!) לפעמים אני עושה מפגש שני- הכנה פיסית, תרגילים לחודש תשיעי, תנוחות לידה, ותרגול של שילוב נשימות עם תנועה. יש כל כך הרבה מה ללמוד באמת, יש לזה עומק על עומק על עומק, רצפת האגן המדהימה שלנו והרחם, כל הרצועות השרירים, הרקמה הרכה שמשפיעה, הגב, איזון האם, מיקום התינוק, כיפוף התינוק אני כולי יכולה להיסחף לכתוב עמודים רק על זה ואני עוצרת את עצמי אבל בכל מקרה בגלל שקיבלה תרגילים גם בכתב מהקורס שעשתה החלטנו יחד להשתמש במפגש לטיפול.

לפני שאגלה איך הלידה הייתה לעומת המשפטים וההכנה, הרצונות והתקוות, אנקדוטה מצחיקה- אחרי כמה ימים התקשרה אלי מחנות טבע, בחנות זו לא היתה הומאפטיה (שאני ממליצה לקחת בחודש תשיעי) אז המלצתי על טינקטורה של פטל ועל שמן נר הלילה בכמוסות, והיא אמרה לי במילים האלה "זה לא יתחיל לי לידה הדברים האלה?" אמרתי לה, תראי תתחילי במינון כזה וכזה, בד"כ זה לא מתחיל לידה אלא מכין את הרחם ואת צוואר הרחם, את תעלת הלידה... נו ו? לקחה פעם אחת ובלילה- התחילה הלידה. בחדר הלידה אמרתי למיילדת בבדיחותא- "עכשיו היא תגיד שזה מהפטל"

אז איך היתה הלידה?

בשלוש בלילה היתה לה ירידת מים ספונטאנית כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית והאלופה הזו פשוט עשתה נשימות, הרפיות, נתנה לבעלה לישון וגם לי, אפילו לא ידעתי, המים היו שקופים והתחילו צירים וזה מה שהיא בחרה לעשות, ברבע לשש התקשרה אלי ובערך באחת עשרה התינוקת המהממת נולדה, כן, לידה ראשונה... את שרידי הפרשת החלה שתיכננה לעשות ("יהי' לך מלא זמן להפרשת חלה" ציטוט שלי מהמפגש הראשון...) בעלה נאלץ לנקות לאחר כמה ימים...

ואיך היה? היו מקלחות טובות, היו נשימות, היו שירים ואמונה אפילו דבקות ממש, הייתה מסירות וצניעות, היתה דוגמא מדהימה להירתמות של בעל, לשמירה על ההלכה, להתעלות רוחנית- דיברה עם השם כל הדרך באמבולנס, ילדונת כזו נתנה שם שיעור באמונה לנהג, לפרמדיק, לבעלה ולי- לא ע"י שיחת מוסר או הטפה אלא פשוט ע"י דבקות בה' ואחיזה בו בכל ציר ובינהם... הצלחנו להגיע עד עין כרם, נכנסנו מיד לחד"ל בלי קבלה בכלל, קיבלנו מיילדת מדהימה בתיה (שהיתה פעם המיילדת שלי לפני 6 שנים), היא היתה מיילדת מהאגדות, באנגלית קוראים לזה "hands off" ז"א נתנה לה את החופש להתקדם, בלי צורך לבדוק כל הזמן, בנחת, תנועתית, מזל שהבאתי קרוקסים למקלחת, בכל העת התקדמות יפה ומהירה... ממש כמו שדבורה התפללה כל כך הרבה בהיריון. המיילדת שלנו גם ידעה להיות "hands on" בצד העוטף המרגיע, נכחה כמה שיותר... בהמשך הצטרפו אמא שלה ואמא שלו (הנסיכות!) ובאיזשהו שלב היינו 7 אנשים בחדר לידה הכי קטן של עין כרם... היה לי ממש חזק לראות איך אחת מהסבתות לעתיד, שיהיו בריאות הן ממש עטפו אותם באהבה, כשהגיעה נראתה מודאגת, בלחץ- הרי זו לידה, והיא מתקדמת (אצל הרבה א/נשים לידה= לחץ, כאב, פחד) והיא אמרה לה "תקחי אפידורל, מה את צריכה להיות גיבורה" אנחנו שתקנו, והיולדת שאלה- כדאי לי? ואנחנו אמרנו משהו כמו- תעשי מה שטוב לך, אם עכשיו טוב לך ככה, תמשיכי, אם תרצי, תקחי, ייתנו לך, כל ציר תמכנו, אני והמיילדת, נשמנו, דיברנו דיבורי אמונה, שרנו, והמדהים היה שאחרי כמה דק' האמא השתלבה לגמרי באווירה, ממש ראיתי את השחרור בנפש ובגוף, אמנם תמיד יש התרגשות לסבתות אבל מאז היה עידוד, נשימה ותמיכה שבנתינת מקום... גם הן האמינו בה שהיא יכולה, וככה מתחולל השינוי באמונות לגבי לידה במעגל הרחב, עוד אמא ועוד יולדת ועוד אחות שרואה את הפלא בלידה שונה, דבורה עזרה לתינוקת שלה להגיע אליה בצורה מאד עוצמתית ומרגשת, והילדים נהיו להורים.

בכל סיפור יש התבוננות, למידה, רצון לשינוי, יש שמחה ויש רצון לתיקון, לתשובה, יש טוב ומוטב, המקום שלי ללמידה כאן הגיע אחרי הלידה, הרגע שאחרי הוא בעצם לא אחרי זהו המשך ישיר של המסע וחלק חשוב שצריך תמיד לזכור להתייחס אליו מספיק, לפעמים הרצון שלי לא "להעמיס" על הזוג בתוכן או בהוצאה יוצר מצב שבו בעצם אני אולי חוסכת להם זמן או כסף לפני, אבל חוסכת מהם טובה... וזה חלק מהמסע שלי, ללמוד להגיד "אני חושבת שאתם צריכים עוד מפגש" או להתעכב על דברים שאני מזהה, לפחות להציע- כי כמובן אני רק חושבת שאני מזהה אך כל נפש יש לה את מה שנכון למסע שלה וגם את הזמן שלה לתהליך, לשינוי, לקבל... אבל, כמובן, בדיעבד, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואני בטוחה שגם הקושי היה חלק משמעותי בשביל הזוג הזה בראשית ההורות, אם זה כדי לבנות מערכת תמיכה בינהם, אם זה כדי לקבל מהסבתות או לתת להם את המקום החשוב שלהם, אם זה כדי להוציא לפועל רגשות וצרכים נפשיים החבויים באם, בתינוקת או באב...

ואני יכולה להיות העדה שאכן דבורה קיימה "אני לא במאבק עם הציר, אני בהכנעה" כפי שכתבנו במפגש שלושה שבועות לפני.

עבורי, לפגוש את המיילדת שיילדה אותי בראשית אימהותי, כשאני מלווה כלה בלידה ראשונה שבוע אחרי שליוותי לידה שקטה לאשה בלידה חמישית שילדה תינוק שאינו חי, במובן הפיסי לפחות , זה פשוט- דבר שאין מילים להסביר אותו. מארג, חייה של אשה ואם בישראל, לידה, פרידה, למידה, שכול, טהרה וטומאה, קודש וחול... והכל נושק ומחבק, מתרחק וחוזר חלילה אולי בגלל זה אני אוהבת לארוג.